לפני כמה שנים כשהעליתי את המופע הראשון עם הלהקה,"שלוש יצירות"… באחת ההופעות בחיפה התארחה ד"ר רות אשל (חוקרת מחול, כוראוגרפית ורקדנית, זוכת פרס מפעל חיים במחול של שרת התרבות לשנת 2012), אישה יקרה וחשובה במסע שלי, שצפתה בכמה תחנות משמעותיות שלי כרקדנית וכיוצרת…

ילדה עם שיערות לבנות
כמעט חצי שנה שאני מאפירה,
מאפשרת לו, ללבן בשורשי,
להצמיח את שיערותיו האיתנות.
פניי החווירו בפניו,
נכבשו בניסיונו הרב,
והתביישו בניסיוני, לעכב אותו,
את בואו!
הלבנות, עטפו אותי בזוהרן השקט,
אלה, שסימני השנים בעוביין.
אט, אט, החזירוני, למקומי בסולם,
בת 44.
עדיין מתלבטת,
האם לצבוע בחום כהה, מלא!
או להלבין?
האם להודות בשנות חיי, או להסתירן?
ולזכות בך, ילדה,
שעדיין לא בשלה לבגרותה.
אינני יודעת אם אומץ הוא העניין,
או שמה בני היקר,

איך נשמור עליה שלא תעלם
איך נשכנע אותה שתישאר
ברגע אחד אפשר לחספס את הרגש, לגעת ברפש,
ולהינזק.
עדינות אחת היא ולא אחרת,
שלא נתבלבל.
היא שקטה בלי חרטה
היא טובה לגוף ולנפש, מחלחלת לעומק,
ישירות לעצם,
הווייתינו , לעצמינו אנו.
אל נשכח אותה עדינות שקטה
אותה אהבה,
נתפוס אותה ברגע שהיא שם
נשהה – לפני הזעם הבא, לפניי הפרץ לבשר.
עוד רגע קצר שם בקפל שבין הירך לבטן,
את שם יושבת מניחה את דעתי
בלי שאוכל להכאיב שוב,
לתפוס בכוח את מה שלא ניתן.
רק את תובילי אותי פנימה אל עצמי,
אל ליבי

העור והלב ערים.
החלל אליו אני נכנסת מבחין  בי, בסמיכותו סופג  את תנועותיי
אוויר כהה  נכנס בין שערות ראשי לעורף הנחשף.
ריאותיי כליבו של האקורדיון , כלוב הלב חי ובועט , הדופק עולה
מתעכבת לרגע, נשענת לאחור על זה שהיה לפניו,
עיני  צפות, נוזל סמיך מגלגל אותן אל פנס מעליי,  עוצמתו  שורפת,
כמפל מים עזים, מוצפת, להאט  אני משתוקקת,
אדוות של רוגע מחלחלות  ואני נסחפת, הרגליים נאחזות בקרקע השחורה
נמוגה לתוך האפלה,  אט אט במהירות ובאינטנסיביות מתגברת
נצמדת  לשאיפה, עמוד השדרה מזדקף ,הלב דופק והשקט מפתיע לרגע וחומק,
שוב האדרנלין דופק

אהבתי וכמיהתי לריקוד ולחקירה של הגוף ותנועותיו דחפו אותי לצאת ולעזוב את בית הוריי ואת קריית שמונה, עיר הולדתי, ולהתחיל מסע של גילוי עצמי, מסע של חיבור ישיר ובלתי אמצעי לגוף, למקורותיו וליצירה עצמאית. במהלך המסע הזה התוודעתי אל הגוף כבית, ודפוסי התנועה השזורים בהיסטוריה האישית והגופנית שלי, היו למרכיבים משמעותיים בגיבוש זהותי ברמה החברתית, התרבותית, האישית והרוחנית. כמו בריקוד כך גם בחיים, למדתי להרגיש בבית בגופי ועם זאת להשתלב בתרבות חדשה ובשפה לא מוכרת עד שהפכו גם הן לבית.

כמה שמרתי מרחק,
עד שהסכמתי להיחשף
ידעתי אני את עצמי לבדי
ולא נתתי להיכנס.
במנות קטנות,
יצאת אליי  תחילה
ומבלי ששמתי את לבי,
את התפשטת
ואני מצאתי עצמי,
 נכספת אלייך ,
בחשיפתי .
ראיתי את שלא נתתי בי,
חולשותיי הסכימו להראות,
תנועותיי הפכו אמתיות
אפילו יציבתי,  היא,
נכנעה לך,
חשיפה.

כבר לא נשאר מה להוסיף, הכאב, האבל, כבר כאן ושם ובכל מקום, זה הפעם לא רק בעצמותי, אלה בעצם הווייתנו. זה לא פוסט על מלחמה ושלום ולא פוסט על אהבה, זה פוסט של כאן ועכשיו ואיך ממשיכים מכאן ולאן?
תשובות מספיק אין לי לצערי, יש חלל גדול, תהום גדולה של כאב אנושי.

"הלו? שלום! אני מדבר עם אורלי פורטל?"
"מדברת…"
"שלום, מדבר חביב", אמר במבטא ערבי כבד, "אני מחפש מורה לריקוד שתלמד אותי לרקוד,
אמרו לי שרק את יכולה לעזור".
"אתה רוצה לרקוד?" שאלתי מופתעת.

כשבאתי לבקר ביום שישי בשעות אחר הצהריים, אבא ישב בכיסאו השחור במקומו הקבוע ליד השולחן, יחד עם שותפיו הזקנים למוות. מולו יושב חיים הפטפטן ולצדו יוסף השותק, שעבר חמישה אירועים מוחיים ולא מסוגל להוציא מילה מפיו מבלי להשפריץ רוק לכול הכיוונים. בניסיונותיו העיקשים לדבר, נתקעת המילה בלשונו, בקושי רב מצליח להוציא אפילו הברה אחת ומרוב לחץ ואינטנסיביות בחלל פיו, ניתז רוקו לכל כיוון כמו ממטרה. מצדו השני, מרחק שני כסאות ממנו, יושבת שושנה הבוכרית. אישה קטנה, מצונפת בתוך עצמה, מכורבלת בין שערות פניה וריסיה הכהות, שלא הלבינו עם השנים ורק השרישו את שורשיהן עמוק בסנטרה ובלחייה.