כשבאתי לבקר ביום שישי בשעות אחר הצהריים, אבא ישב בכיסאו השחור במקומו הקבוע ליד השולחן, יחד עם שותפיו הזקנים למוות. מולו יושב חיים הפטפטן ולצדו יוסף השותק, שעבר חמישה אירועים מוחיים ולא מסוגל להוציא מילה מפיו מבלי להשפריץ רוק לכול הכיוונים. בניסיונותיו העיקשים לדבר, נתקעת המילה בלשונו, בקושי רב מצליח להוציא אפילו הברה אחת ומרוב לחץ ואינטנסיביות בחלל פיו, ניתז רוקו לכל כיוון כמו ממטרה. מצדו השני, מרחק שני כסאות ממנו, יושבת שושנה הבוכרית. אישה קטנה, מצונפת בתוך עצמה, מכורבלת בין שערות פניה וריסיה הכהות, שלא הלבינו עם השנים ורק השרישו את שורשיהן עמוק בסנטרה ובלחייה.
חוץ מליצור יצירות מחול ללמד אותן ולרקוד אותן, כרקדנית חוקרת ויוצרת,כאשר כל התפקידים בנויים לפרטי פרטים ובאופן מדוייק ולא מתפשר. ישנו בחיי מסלול נוסף שאני הולכת בו שנים רבות במקביל, מסלול ה "אימפרוביזציה" (אילתור) שמהווה את החצי השני שלי. בזמנו קראתי לזה ריקוד "מחתרתי", שכשנכנסים אליו ומעמיקים לתוכו מתגלה שלמעשה "רב בו הנסתר על הגלוי".