כבר מלפני שנים, בתרגולי השונים והמגוונים, אהבתי לתפוס על חם את דפוסיי, מסתבר שהתפיסה שלי הייתה כך מאז ומעולם. בהתחלה היה בזה משו מבייש, עם הזמן זה הפך מנחם ומרגיע, להתיישב באמת. דפוס הכאב, המניפולציה, חוסר הסבלנות והחיפזון, הפכו לרעיי היקרים. דפוסים משומשים שנשחקו והתבלו עם השנים, נדחקו לפינה והתבצרו במפרקים, הוסיפו עלי שרירים מיותרים ונידבו אותי לעבודה ושעות נוספות. שנים שגלגלתי את עצם העצה ושאלתי לעצתה, באיזה כיוון עליי ללכת? לכול היה היגיון, הטעות הייתה למציאות.

לימים כשהחניתי את תודעתי, בין חוליה חמש לשש, האוויר נכנס ואתו השתחרר, כאב מתוק, בכי עמוק, סוג של גאולה, התעוררות לשמה. חוליה שחכתה שנים להתגלות קמה לתחייה. משקל של אמת. אני כבר לא לבד, בדואט עם היקום. כוח המשיכה בן בריתי הנאמן, גם אם לא מבחינה בו, לעולם ימשוך אותי למטה, עד שאתן לו את כבודו הראוי. מניחה איברי ותודעתי צופה, ברורה ומוחשית. ישיבתי נטועה, ראשי שמוט וגבי כפוך, כך ומעולם אמשיך להשריש שורשי.

מה זה דפוס? חבר של אמת!  פעם אמר לי אחד ממאהביי "זה כל כך משמח להודות בפנייך בכישלונותיי" זה היה אצילי מאוד בעיניי. אני כמותו אין לי היכולת להתעלות על פני, מכירה בהם כאילו היו ילדיי, הרבה אנשים משתמשים במילה  "שחררתי" "שחררי"   שום דבר לא משתחרר חברי המשתמטים, ההפך הוא הנכון, הוא נתפס!

זו כוונתי "דפוס - תפסתי" כדי לצאת מאיזה שהו דפוס עלינו לזהות אותו ראשית, עד לרגע של ההכרה, אין כל תנועה אפשרית, זהו קשר שאי אפשר להתיר. כשאזור מסוים בגוף לא זז הרבה זמן, למשל חוליה שנמצאת בין השכמות, כל חלקי הגוף האחרים מפצים על קיבעונה, הכתפיים מתרוממות כי לא נכנס מספיק אוויר לריאות, שרירי הצוואר והצלעות נתפסים, ממש מוסר כליות. אז מה עושים? בשלב הראשון אפשר להזמין את אותה חוליה לבוא ולהתארח בתודעתכם, לשכנע אותה בזהירות לא טובענית לזוז ממקומה הקבוע, מילימטר אחד ליד, לא רחוק מביתה. מבחינתה היא במקום המושלם, אין לה ממש סיבה ממש טובה לזוז, כל תזוזה קטנה שבקטנות תפר את כל האיזון של חוסר איזונה. מגדל השרירים הפרזיטים שמעליה, עלול ליפול ולקרוס כמו מגדל קוביות. כשהכול בנוי לתלפיות והכאב שוכן במקומו, למה להפריע לו? כל דפוס הוא סוג של בית זמני, הנוחות המקסימלית בתוך הנטייה. מה שנשאר לעשות הוא להניח כריות חמות מתחת לכל מאמץ, להניח את הגוף בזווית טובה שינוח בדפוסיו. להסיר כל איום או שיפוט וחס וחלילה לא לתקן, זו התחלה של שינוי שאין בו כאב, רק קבלה והחלפת מאמץ.

אז איפה הכאב? מה לנו ולו אם הכול נתמך והמעוות יושב במקומו, הכאב הוא "כאב לב" בכך שכל שינוי אחד קטן, מכניס מלא מוטיבציה, מיד חוזרים למרוץ, משקולות החיים וחיטוב ועיצוב האישיות. הדפוס זז מקיבעונו ולרגע אחד נכנס אויר ונהיה נוח יותר לעבוד קשה. ואז קורה הפוך על הפוך, מרד הדפוסים, הקיבעון שהשתחרר מתבלבל ונעלב ומתבצר במקומו אף יותר.

כל העסק הזה כרוך באכזבה גדולה ובכאבים נוספים, התשובה היא לא להכאיב יותר, אלה לחזר בסבלנות אחרי אותה חוליה, לפתות אותה לצאת אתכם שוב לדייט, לרקוד אתה סלואו צמוד, רק מלחשוב עליה האוויר יכנס, הרגל חדש וטוב יירכש והתנועה תתאפשר. זה יכול לקחת שנים, כחמישים שנה לפחות. בלימודי פלדנקרייז, שאלתי את מורי ורבי איך יכול להיות שמאז שאני מתרגלת פלדנקרייז יותר כואב לי. הוא עצר רגע לפני שהשיב לי ואמר

"זה הפרדוקס, אך כדי להמשיך ולהתארגן צריך להמשיך ולעשות את אותן תנועות ולא להפסיק, מבלי לצפות לשנות רק להיות, זה הפתרון לכאב, שקרוב לוודאי יעורר עוד ועוד כאבים, אין לזה סוף!!"