אורלי פורטל רביעבהתחלה הרגשתי אופוריה ממכרת, שנים שחיכיתי לאורלי האחרת, לאילוץ כזה שיכריח  אותי להיות "לא כל התפקידים שלי"  רק  שבחלומי ראיתי את זה קורה בזנזיבר.  
עשיתי תיקייה ענקית מכל הטקסטים שיש לי במחשב,  מחקתי, ערכתי והרכבתי מחדש סיפור חיים בהרבה פרטים.  
בקפה של הבוקר פגשתי את עברי ועם היין בלילות נזכרתי בכמה מכות מצרים נכבדות, המשכתי לכתוב וחלק מהטקסטים הקשים הפכו לשירה , שחרור קל מכבלי העבדות של ה"אני" . סבתה שלי"  "עישה" "חיה"  בעברית,  הופיעה במלוא הדר ורוך, כשכתבתי אותה, המילים יצאו ממני בלי מאמץ והתגלגלתי מצחוק.

הלילות התארכו ועשו חפיפה עם השחר העולה, כל בוקר קמתי שעה מאוחר יותר, נשארתי במיטה ושכנעתי חלומות טובים להישאר...המוות עטף את כולם ועטף גם אותי, די מהר הבנתי  שזה סיפור אמתי, המוות  מופיע ואני רוקדת מולו בתנועות קטנות של נשימה לריאות.  החרדה ישבה לי מתחת לעור, קניתי את כל המחטאים שיש, אני שתמיד אהבתי חיידקים, ידידי הבריאים, השרתי פירות וירקות ואפילו קלמנטינות בתוך גיגית ענקית במים חמים, אלוהים! בן אלף אחד הווירוס הזה, מה לי ולזה, שלא נדבר על זה שלקח ממני חירות ולא ביקש רשות.

נשארתי בלי כלום, בלי אף כובע על הראש. הבן שלי כבר גדול, ביקשתי ממנו שישמור עלי ויקפיד על מרחק נגיעה, הוא ויתר על תל אביב ובא להיות איתי, אילוץ  מהול בנחת,  שנינו היינו צריכים להתארגן מחדש על המרחב המשותף הבית הריח מעישונים ואני הפכתי למעשנת פאסיבית. לא מזיק בימים כמו אלו, ואז הגיע הרגע!  אאוט אוף דה בלו, אחרי טיול בשמורת טבע מדהימה מעל הים, אחרי שלקחתי אחריות על הבריאות, גיבורת על שמנצלת כל ההזדמנות.

הכעס הופיע! here I am  אמר בחוצפה, כקונטרה, נתתי לו מקום והרמנו כוסית, ירדנו על בקבוק יין אדום

אישיותי התאוששה והתפכחה משיכרון, עבדת קשה אמרתי לעצמי, תרימי רגליים ותהיני, תכעסי,  גם אם אין לך על מי. למחרת קמתי עם כאב ראש נוראי, לקחתי שני אדוויל כדי שיהיה לו ברור, החלטתי שאני לוקחת אותה בחזרה לידיים, את היצירה שלי, מה עושים?  שיעורים בזום לא באים בחשבון זה עדיין מרגיש לי כמו בולמוס גדול של השוק השחור, לצלם את עצמי רוקדת ברחוב לאור פנס, מרגיש כמו מעשה קונדס,  לכתוב פוסט  ולנסות להציל את העולם, ניסיתי וזה לא ממש עזר.

קמתי כהרגלי לשטיח קטן וצבעוני,  עשיתי כמה תרגילים ולא הצלחתי, אז שלחתי הודעה לאסיסטנטית שלי, "תשלחי את הווידאו המלא של "רביע" לכול התלמידות של המכינה, שיצפו בו  להשראה, לא צריך יותר מזה"  דקות אחרי קיבלתי טלפון "מסל תרבות ארצי"  מבקשים ממני להקרין את היצירה רביע ואחריה שיחה בלייב ושאלות, טקסטים לתלמידים בתיכון שהייתי צריכה לכתוב בהשראת  "רבעה אל עדוויה" החזירו אותי לחיים, הקורונה עצרה כמה הופעות של "רביע" בארץ ועוד שלוש הופעות גדולות במקסיקו סיטי  ועכשיו היא חוזרת ומתמסרת עם הקהל כשהיא אחרת, אותה גברת בשינוי הדרת.

העיקר שנתמסר...המסך הקיר הרביעי, הדמיוני שמפריד בין הקהל לביני הוסר, הקהל בבית הציץ לתוך עולמי דרך קיר רביעי שקוף, שקיפות  חד כיוונית.  אחרי הצפייה המשותפת ברשת  והשיחה בלייב הראשונה שעשיתי בחיי, הרגשתי את האדרנלין חוזר באופן מאזן ,ומביית.


עם בואה של המימונה הרגשתי הרבה יותר משוחררת, הקרנתי את  "בייז'ו " , יצירתי שנוצרה בברזיל ואין אף הזדמנות אחרת לצפות בה בארץ בקרוב,  מזמורי הגנאווה הצפון אפריקאים ושירי העבדים הסודנים, בביצוע  נשי מקורי  שלי , שבדרך כלל מבוצע על-ידי גברים, בשילוב המקצב הברזילאי והמילים בפורטוגזית שמדגישים את תחושת הקיום והחופש,  חיבור עדין משוחרר מכבלי הזמן, התרבות, הגיאוגרפיה והמגדר.  שיווי משקל ואיזון בין הזמן למקום,  ונקודת ההשקה,  הנשיקה.- Beijo
אחרי כמה ימים הוזמנתי לראיון זום  עם המנהלת האומנותית החדשה של סוזן דלל, התרגשתי כמו לפני מופע, כדי לקבל השראה חקרתי שוב ובפעם המיליון את אום כולתום אהובתי,  היא  שאלה  על היצירה החדשה שלי "פקרוני" שתבוצע לקולה  של אום כולתום  פקרוני-  היזכירו לי, עליו אני עובדת במסגרת הרזדנסי בסוזן דלל.

לרגעים ולדקות ספורות חזרתי  ליצירתי  האהובה, שהחזרות שלה נגדעו באמצע טראנס גדול שהיינו בו הרקדנים ואני, למעשה אותם היה לי הכי קשה לעצור ולשחרר!
האומן יכול להציע סדר יום תרבותי חדש, מיתוך מניעים נפשיים של הזדהות אישית בין האני לאני, אומנות נוצרת כי חייב, כמו מתוך שמחה ותשוקה גם מתוך אילוץ,  זה לא קוויאר, זה כורח מציאות,  מגיפות ומלחמות, בתים קשים ומחסור היו לשפע יצירה. הפעם נוכחתי לדעת שנוח לי בתוך העצירה אבל ליצירה לא נוח לעצור.


הימים האלו מחזירים אותי עשרים וחמש שנה אחורה לתל אביב, כשגרתי בפלורנטין בדירת גג שהיה הסטודיו האורבני המושלם עבורי, אשרם בתל אביב , עלו אלי לרגל מכול הארץ ,עבדתי מהבית לימדתי כ7 שיעורים פרטיים ביום, בערב ובין לבין הייתי מבשלת אוכל מרוקאי מקרוביוטי,  רוקדת ומנגנת שומעת אום כולתום כל היום ובוכה "מטארב" (אקסטזה והתעלות ממוזיקה)  ועכשיו זה די דומה, רק שעכשיו אני מורה לעצמי נותנת לעצמי את השיעור של החיים. מעגל סגור, האם זה אפשרי ליצור תרבות כשאין חיכוך עם החוץ ויש רק חיכוך פנימי לחוץ, מפחיד ומרגיע בו זמנית?