"תן לי את חירותי, שחרר את ידיי / אני נתתי (הכול) לא השארתי מאומה/ אוי לי מכבלך שהגיר דם מפרקי ידיי / למה שאשאירו? וכי מה נותר לי בך?" – אברהים נאג׳י, "אל אטלאל”.
בתרגום עכשווי ובקולה של אום כולתום, אם האומה הערבית, מופנית זעקה אל האל שנטש.
בזמנים שהתרבות נדחקת, המוזות שותקות והלב כבד, המוטיבציה ליצור מתחלפת בהכרח לשרוד, זרעי יופי מונבטים ברסיסי מלחמה. היצירה צומחת מתוך הריסות. גופים עטופים בתכריך חיים, ידיהם כבולות, רוקעים ברגליים, מכים על בית החזה ודורשים חירות. זהו מחול קינה על אובדן חיים ואמונה. ״והארץ הייתה תוהו ובוהו״. הרקדנים בקולם ובגופם נאנחים ומבקשים את איחוי הכאב הגדול של שני העמים.
שתי שפות נארגות האחת בשנייה, מצלולן מתמזג לקריאה משותפת ונחשף חיבורן המקורי והקדום. המוזיקה, השפה והקול נמהלים אל תוך המחול עד לכדי ״טאראב״ – התעלות אקסטטית. מקצבים דיסהרמוניים מתחככים ביופי הנשגב ביצירת המופת ״אל אטלאל״. השיר על מות האהבה בין גבר לאשה הופך לסיפור על עולם שנחרב, על מערכת יחסים בין אדם למקום, לאדמה, לעַם.